"אל תקראו לי מלאך"
הכוח הישראלי נמצא ברוח שלנו.
הכוח האנושי נמצא ברגישות שלנו.
תומר עברי
"אל תקראו לי מלאך"
זווית של איש צבא שעוד לא ראינו.
מפגש בין שני עולמות רחוקים, לכאורה – הלוחם המודרני ואיש רוח, גבר רגיש.
מעבר לאמנות, לפניכם המסר שלי לדור הלוחמים, לאבות ולאימהות, לבנות ובני הזוג, לילדים.
תקציר:
את יודעת על מה חשבתי?
אני רק איש בצבא,
אני לא איש צבא.
לכל הרוחות,
אני לא לוחם.
אני ילד,
אני חבר,
מאהב.
את יודעת מה?
אני מוציא את הסכין מהשיניים,
מחליף אותו בורד מדמם.
את יודעת מה?
אני לא כותב על לילות חשוכים,
על משא כבד, על חברים שנפלו
אני כותב על זריחות ושקיעות,
אני כותב עלייך, על דמעות שנפלו.
לא כותב על פחד וגם לא על אומץ,
כותב על החיים.
את יודעת עוד משהו?
אני אמנם רומנטיקן, אבל יש לי תקנה.
בעולמי אני חי.
אני והמלחמה, כנראה שלא סיימנו.
כנראה,
רק כמה פרסומות וחוזרים.
אולי רק,
אתנחתא קומית.
כאן לא תמצאו ניתוח של החברה,
של נפש האדם, של המלחמה.
אני לא חוקר, ולא מורה.
כאן תמצאו את הקול שלי, בגרסה לא מצונזרת.
כאן לא תשמעו על לוחמים צמאי דם, על קרבות מפוארים וניצחונות.
כאן תשמעו על לוחמים צמאי ידע, צמאי חיים.
חברים, אחים, מאהבים.
תומר עברי, בן לשושלת חקלאים, אח קטן, לוחם.
מספר את הסיפור הכי ישראלי שיש.
בגיל 19 התגייס ליחידה 669, והתחיל לכתוב.
"אל תקראו לי מלאך" הוא פעימת הלב הישראלית מסופר דרך עיניו של לוחם מיום גיוסו לצבא ועד יום גיוסו למילואים בצו חירום.
דור החיים
מפרץ קטן וקסום באוקיינוס ההודי.
המים קפואים, ועדיין מלאים בכרישים ובגולשים.
אני ואחי מנערים את המים מהתלתלים
אבי מנגב את קצף הגילוח מקרחתו
ויושבים סביב השולחן במסעדה של נינה לארוחת ערב מקומית.
באורח אופייני לערבים המאפשרים שיחה פתוחה אבי מספר על לבנון.
על כך שכולם שם רצו להרוג אותך
אפילו השיחים.
על כך שמי שהרגיש בנוח, מי שסמך, מי שנתן אמון – חטף.
החוזה הכי פשוט בעולם
מי שיורה ראשון
נשאר בחיים.
אני לא פסיכולוג מחונן, אני גם לא פסיכולוג מתחיל
אבל באותו ערב נפל לי האסימון.
הנה זה
פה הכל התחיל.
זו הסיבה שעדיף להיערך לגרוע מכל, ומקסימום נופתע לטובה.
זו הסיבה שקודם נזהרים, ואחר כך נהנים.
דור האיקס של ישראל
אתם מכורים למלחמות.
בהערכה ובכבוד אני מבקש:
פנו מקום לדור חדש.
אנחנו נלחמנו, ועוד נילחם
אבל אנחנו לא דור של מלחמה
אנחנו דור החיים.
יש לנו צפצופים באוזניים, אך אנחנו מנגנים ושרים.
שרפו לנו את האחים, וזה לא יעצור אותנו מלחגוג לילות לבנים מסביב למדורה.
אנחנו לא פרטיים
אנחנו מפיצי הבשורה.
אנחנו יוצרי תוכן, יזמים, משוררים.
גם אנחנו מחזיקים בצמד המילים שהוא כמעט פולחן ישראלי
"פוסט טראומה".
מחזיקים בו בגאווה
אך הוא לעולם לא יחזיק בנו.
אנחנו מכורים לחיים.
דור הלוחמים הזה נושא בשורה חדשה.
זה הגשם הראשון שנוחת על השדה המעובד ומחליף את האבק המחניק, בשיבולים ירוקים.
זו הרוח הקרירה בחורף שמרימה את הראש מזכירה שהשמים מלאים כוכבים.
זה הילד הקטן שמלמד את אבא
לחזור לחיים.
"אל תקראו לי מלאך"
הוא התסריט של התהליך הפנימי שאנחנו עוברים.
והמסע שלנו אל האור, עובר דרך החושך.
בלי קיצורי דרך.
בלי תרופות.
צעד צעד, מחפש את החדרים הכי חשוכים בבית – ומדליק נר.
פעם המורה שלי אמרה לי: בזכות הדרך הזו – ביום שתגיע, תדע שזה בזכות ולא בחסד.
זה מה שנחווה יחד בספר. טיול למקומות החשוכים, והדלקה של נר קטן.
ככה מגרדים את פני השטח. ככה מתחילים.
גם ללוחמים מותר להיות חלשים.
גם למפקדים מותר להתפרק.
גם להורים מותר להיות חסרי אונים.
גם לילדים מותר להביע דעה.
מוזמנים להצטרף אליי לטיול בחושך.
תביאו נרות.
שאלות נפוצות
בוודאי. הספר "אל תקראו לי מלאך" הוא מתנה מרגשת ומשמעותית לכל מי שאתם אוהבים ורוצים להעניק לו השראה וחווית קריאה בלתי נשכחת.
ניתן לרכוש את הספר דרך הקישורים שמופיעים בדף זה.
בניגוד לספרים אחרים שמתמקדים בקרבות ובניצחונות, "אל תקראו לי מלאך" מתמקד בחוויות האישיות של תומר. הוא מציג את הרגישות והאנושיות שבחיי היומיום של לוחם, ומדבר על אהבה, חברות, והתבוננות פנימית.
בהחלט. הספר נוגע בנושאים אוניברסליים כמו אהבה, חברות, והחיים בכלל. כל אחד יוכל להתחבר לסיפורים ולחוויות שמתוארים בו, גם אם לא היה בצבא.
הספר עוסק בנושאים כמו אהבה, חברות, התבוננות פנימית, התמודדות עם אתגרים החיים, חוויה רגשית של מפקד בשירות מבצעי ובמלחמה, והכוח שבפשטות וברגישות. הוא מציג את המסע הפנימי שעובר גבר ישראלי מיום גיוסו לצבא ועד גיוסו למילואים – מנקודת מבטו האישית של תומר
